<h1>תשובות בעלי התוספות סימן קכ"ד — תשובת מהר"ח או"ז</h1>
<h2>דף עד.</h2>
[תחילת התשובה בתשו' מהר"ח או"ז סימן ג'] ...וגם כאן הדבר חלוק אם הוא כך רק שנתגלה ללוקח מי המוכר שוב לא הוצרכו לסרסור כלום, אלא מאיליהם היו באים יחד וגומרים מקחם. אז נראה שעל הגילוי לבד שגילה לו, פלוני הוא המוכר, אין לו שכר סרסרות, שאין זה אלא כאומר לחבירו תן לי מציאה פלונית. ואפילו אי קאי בתרי עברי דנהרא שבעצמו לא היה יכול, היה נראה דאם פסק לו שכר גדול על ככה לא יתן לו אלא שכר טורחו, ויאמר לו משטה אני בך, כמו חליצה [יבמות ק"ו ע"א] ומעבורת [ב"ק קט"ז ע"א]. דאין נראה לחלק מחמת שכאן הוא מרויח על ידו יתן לו כל מה שקצב, שהרי גבי משיב אבידה תנן באילו מציאות [ב"מ ל' ע"ב], היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. ושם פירשו התוספות שאינו חייב בהשבתה כיון שהוא עסוק בשלו. ומשמע לכאורה דאם יש שם ב"ד אינו מתנ' כ"א ליקח כמו שמפסיד. ויש לדחות בקל. אבל נ"ל ראייה מפ' הגוזל בתרא [ב"ק קט"ז ע"ב] דתניא התם השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה נותן לו שכרו משלם. ופי' התוספות ששכרוהו בשביל החולה יותר ממה שראוי לשוכרו, כן משמע נותן לו שכרו משלם. ונראה כגון דליכא למימר משטה אני בך, שהיה משתכר במקום אחר כיוצא בזה. הרי כאן אין זה דומה להצלת מעבורת. וגם אין נראה כלל שמיירי שלא מצא פועל אלא הוא, אפילו הכי שייך לומר משטה אני בך, כיון שהמלאכה אינה שוה אלא כך. וההיא דהשוכר את האומנין [ב"מ ע"ח ע"א] דתנן שוכר עליהן עד מ' ונ' זוז, יש לפרש בעניין זה. ועל כן נראה שעל מה שגילה לו מן המוכר אין לו אלא שכרו. וקצת נראה שצריך לישבע שנתכוון להשטותו, כמו שפסק רב האיי גאון זצ"ל שבטענת משטה אני בך צריך לישבע. ואין אני רואה חילוק בין הודאה לשכר פועל, וכן אם פועל יאמר איני רוצה כלל לעשות מלאכה כ"א בדמים מרובים. וכי בעל הבית ידור לו בברור ובאמת ועל מנת שלא ישטה בו, לא יקנה שכרו בפעולתו, אין זה נראה כלל. ובזה יתיישב לי ההיא דהשוכר עליהן עד ארבעין וחמשין זוז, וכמה סוגיות. ואין פנאי להאריך. אמנם היכא דמוכחא מילתא שלהשטות נתכוון, כי ההיא דמעבורת וחליצה שלא היה רשאי לומר כדי שיחלוץ ויעבירנו, וכגון ההוא דחולה שהשוכר דחוק, לא בעי שבועה. אבל בעל הבית המשכיר פועל בעידנא דלא שכיחי פועלים וצריך להשכירו ביוקר, לא יוכל לומר משטה אני בך בלא שבועה. ועוד דדמי למתנה מועטת דסמכא דעתיה דמקבל, ואין יוכל לחזור בו. ולפי שנראה לי שלא ישבע שמעון שלהטעותו נתכוין, ולא יעבור אדרבנן שאמרו אסור לחזור בו, לא הארכתי. כי נ"ל עתה שאפילו אם היה טוען להדיא משטה אני בך שמא לא היה מועיל, ולא כמו שכתבתי.
ומה שהוא טוען שהוא לא קנה קניין, אין בזה כלום. דהשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו [ב"מ קי"א ע"א]. ואע"פ שטוען שנדר לו לגמור המקח על ידו. משמע שאם לא היה גומר המקח על ידו אז לא היה נוטל שכר, נ"ל שהיה חייב לגמור המקח על ידו וזה הוא שכרו. ואם לא עשה בזה לא הפסיד. ומה שטוען שהסרסור שיקר למוכר וללוקח, כ"ש אם בשקרים עשה שבאתה הקרקע לידו, הרי שאין אדם חשוב אחר היה לוקח על זה כל הממון שבעולם. ודבר שקרים לא יכון, הוי ממש כמו שדכן שפסק אבא מרי זצ"ל בשם רבי' שמשון ז"ל שקונה שכרו בפעולתו. ושלום חיים בן הרב ר' יצחק נב"ה.
